תוכן עניינים
הגיע העת לומר שלום… את הפרידה הזו אני כותבת בדמעות, חצי עצבות וחצי אושר, במסע הפנימי שלי לעיתים אני חווה עליות ולעיתים מורדות, כי החיים הם רכבת הרים אחת גדולה. לפעמים אני בפסגת ההר ולפעמים בתחתיתו. התחתית שלי היא גרם המדרגות שלי למעלה, אך כבר מפה מצליחה לראות את האור בקצה המנהרה.
הרצון לשינוי בוער בי, אני מבינה שמפה אין דרך לחזור אחורה. מחפשת פתרונות כיצד להיפרד סוף סוף ממנו, הוא שליווה אותי שנים רבות. קשה להיפרד אחרי כל כך הרבה שנים. לכאורה הוא גרם להרגיש הרבה כוח ועוצמה במשך שנים. הוא היה פה איתי, ליווה אותי ברגעים קשים שהייתי צריכה להרגיש צודקת, חיזק אותי כשכעסתי , הגן עליי כשהייתי עצובה, הרגשתי חוסן נפשי בזכותו. הוא גם ידע להחמיא לי ולהרים לי ברגעים טובים. אבל כל זה לכאורה, שהאמת שהוא עצר את ההתפתחות שלי ועיכב לי את הצמיחה.
כן, לקח לי כמה שנים להבין את זה. הוא לא קידם אותי, הוא עיכב אותי, בכל כך הרבה תחומים בחיים.
"איך לא ראיתי את זה קודם…" שאלתי את עצמי. אגו ידיד היקר, הגיע הזמן למצוא את הדרך להיפרד כידידים, תוכל להיכנס למרחב שלי אם אבחר בכך.
אני בוחרת לשנת 2021 לנהל את הרגשות שלי ולא להיות מנוהלת על ידי הרגשות שלי או האגו.
עברו בדיוק שנתיים וארבע חודשים עד שהצלחתי לקבל ולהכיל את התובנה הזו.
להכיל אותה, להתכוונן אליה ולהאמין בה. ולא סתם כקלישאה "לוותר על האגו" אלא מתוך אמונה אמיתית לעבוד על זה קשה, זו הסיבה שאני מרגישה בנוח לשתף גם כאן,
לצעד של להתחייב ב"קול בפני קהל" יש היבט פנימי עמוק על שינוי הרגלים.
יש לי ויכוח מתמשך עם קולגה מהעבודה, בדרכים שונות הרגשתי מובכת ומושפלת מהדרך בה היא כותבת את המיילים אליי, בנוסף לזה שהיא גם מכתבת אנשים נוספים ואת הבוס שלי. הסיטוצאיות הללו העלו בי רגשות של כעס וזעם והפניתי אותו כלפיה בפרצופים, מבטים, משפטים כועסים, היא העירה בי את התוקפנות והצורך להתגונן מפניה. המחשבה שעלתה בי זה שהיא מקטינה אותי ופוגעת לי בתדמית.
לפעמים היא אמרה דברים נכונים ולפעמים ממש לא, והדרך בה העבירה את זה גרמה לי להתגוננות, הדרך שלה עוררה בי סלידה כלפיה וכלפיי ההתנהגות שלה. האגו שלי גרם לי להחזיק בדעה שהצדק עימי, אני צודקת והיא טועה.
בשיחות רבות עם עצמי דמיינתי לעצמי איך אני מנהלת איתה שיחה ומביעה את הכעס שלי כלפיה, שהביקורת שלי כלפיה עליה כאדם תכאב לה כפי שהיא מכאיבה לי.
בתקופה האחרונה החלו לבצבץ מחשבות בצבע אחר, שונות על הסיאטוציות השונות שקורות איתה. בתאריך 31.12.2020 הבנתי את זה סופית, כמה סיבולי שזה קורה יום לפני תחילת שנת 2021. ההבנה שאני לא יכולה לשנות אותה או לחנך אותה הובנה מזמן, ובכל זאת תקופה ארוכה פעלתי בדרך מסוימת איתה וזה לא עבד, אולי לפרקים זה עבד , אך כמו פלסטר שמתקלף אך זה לא פתר את הבעיה.
סוף סוף הבנתי, היא לא האישיו פה, היא יכלה לבוא בכל דמות אחרת, וכנראה שטיפוסים כמוה עוד אפגוש בחיי ואאלץ להתמודד איתם. המיקוד שלי ברגעים הללו לא צריך להתנקז ולמה שהיא עושה ואיך הוא אומרת את דבריה. הפוקוס שלי ברגעים הללו צריך להיות אצלי , אני צריכה לשאול את עצמי "איך אני מרגישה שזה קורה?", "למה אני מרגישה כך?" , "למה הסיטואציות הללו מצליחות להשפיע עליי?" ו "איך אני פותרת את התחושות שלי ברגעים הללו?".
השאלה המדויקת עם עצמי היא איך אני מלמדת את עצמי להתמודד בצורה אמפטית וחומלת כלפי עצמי בסיאטוציות מסוג זה (ואולי גם כלפיה, כי היא פועלת כך מתוך החוויות שעיצבו אותה, זה מה שהיא מכירה). איך אוכל להשיטר בשלוותי, ברוגע שלי. אני לא רוצה להילחם ברגש, אני רוצה להכיל אותו ואז לשחרר, להניח לזה.
כאשר אני כועסת, זה שלי, זו הפרשנות שלי לכל הסיטואציה שקרתה. איך אני בוחנת שההנחה הזו נכונה? שאלתי עצמי האם כל אדם היה כועס או מתעצבן ברגעים הללו כשהיא עושה את זה, וכנראה שלא, לא כולם אבל אני כן. אז זו בהחלט הפרשנות שלי.
הכעס שלי בסופו של דבר לא היה אליה, אלא על עצמי, ההבנה שבאותו הרגע יצאתי מאיזון ומשלוות נפש. נורא בא לי להגיד ש"היא הוציאה אותי משלוות הנפש" אבל שוב, זו לא היא, זה שלי.
כעסתי על עצמי שבסיטואציה הזו לא הצלחתי לשמור על איזון, פחדתי פחד עמוק לאבד את האיפוק ושלוות הנפש שלי, איפשרתי מבלי לשים למילים ולדרך הבוטא שלה לחדור לשלווה שלי, לפגוע בביטחון העצמי ובמסוגלות האישית שלי. פחדתי שכל מה שאני עובדת עליו בעת הזו יעלם כלא היה, כל כך חשוב לי לשמור על שלוות נפש , רוגע ואיפוק.
היא לא אשמה, היא רק הטריגר ויהיו עוד טריגרים כאלה במהלך היום יום ובמהלך החיים שלי. כל זה קרה כי איפשרתי לאגו שלי לנהל אותי במקום לנהל את הרגשות שלי. כי איפשרתי לפחד שלי להשתלט עליי ( הפחד לאבד את שלוות הנפש) .אבל אני במקום אחר, רגוע יותר, אני מבינה את זה עכשיו. זה שלי כל עוד אבחר בכך.
התוצאה היא בפרשנות שלי היא שהרסתי לעצמי וגם לשותפה שלי למשרד את האוירה והאנרגיה לאורך כל היום. פתאום השותפה מקסימה שלי למשרד קיבלה אדם מבואס, כועס ושתקן במקום אדם שמח, מדבר וחייכן. בעצם הבנתי, שאם הייתי לוקחת רק את הסאבטקסט של של מה שהיא ניסתה לומר אולי הכל היה נראה אחרת.
היא ניסתה להעביר ביקורת בונה מתוך צורך לייעל תהליך מסוים בעבודה. מה שאני שמעתי זו ביקורת דורסת בגלל הדרך שבחרה להעביר את המחשבות שלה.
אני יכולה להמשיך לכעוס על הסיאטוציה ולחשוב איך אני מחזירה לה, משפילה אותה גם, מזייפת שלא נפגעתי ונעלבתי, אבל בפנים, הרגש שעולה בי, הכעס .
את הבפנים אי אפשר לזייף, ורגשות שליליים שלא משחררים ולא מאפשרים צמיחה, הם רק עושים מחלות. בכוונתי לשחרר אין זה אומר להדחיק, להתעלם, לנתק, או להתכחש לרגשות שלנו. אלא הכוונה היא שחרור אמיתי מבפנים. לקבל את הדקות הקצרות בהם אני כועסת, להכניס את הכעס לפרופורציה. אם דיברו אליי לא יפה הגיוני שאכעס כמה דקות ואז אשחרר, לא הגיוני לתפישתי לכעוס יום שלם על כך. זה לא פרופורציונלי לאירוע.
השינוי חייב לבוא מבפנים כדי לעלות לרמה הבאה.
אני רוצה לבחון כל סיטואיציה כזו בזמנה ולהבין למה אני מגיבה ככה, מה קורה לי בגוף, למה זה מעורר בי את מה שמעורר. זו עבודה. זה תהליך , וזה הולך להיות לא פשוט.
אז פתאום הבנתי, שיש לי צורך עז להתמודד באמת מהשורש עם הדבר הזה, עם כל סיטואציה שתקרא בדרכי ותעלה בי רגשות שליליים , אני רוצה לעבוד על הכלת הרגשות בלי האגו. רק להרגיש ולשחרר.
הכל מתחיל ונגמר בפרשנויות שלי. התובנה שהכל תלוי בי, אני כבר לא תלויה בסיאטוציות מבחוץ, אני כבר לא מנוהלת. הפרידה מהאגו טומנת בחובה הרבה טלטלות זה לא פשוט, זה הולך להיות תהליך ארוך אבל מיוחד.
אני מאתגרת את עצמי במקום שאני מרגישה חלשה בו כדי להתחזק ולצמוח.
חשוב לנסות להתמקד בסאבטקסט של אנשים ולא רק בדרך בה הם מעבירים את המידע או הביקורת. תרגול אומנות הסבלנות הוא לא פשוט אבל אפשרי לחלוטין. ההבנה שאיך שאני רואה את הדברים ומפרשת את הדברים היא לא בהכרח האמת הנכונה והצודקת.
- אני מוותרת על הצורך להיות הטובה ביותר, אני לא מתחרה עם אחרים. רק עם עצמי.
- להוקיר תודה כל יום על מה שיש לי , שביעות רצון משפרת את תחושת המסוגלות והדימוי העצמי שלי. זה ישמור עליי יציבה ושלווה אל מול שיחות קשות.
- לוותר על הרצון להיות צודקת ולוותר, להתפשר ולנסות להקשיב יותר לצד השני ולקרוא מבין השורות מה ניסה לומר ולא איך אמר זאת. לא כולנו יודעים להביע את הרצונות או הרגשות שלנו בצורה נעימה. חמלה ואמפטיה ברגעים כאלו למי שעומד מולי תעזור לי להתמקד במה שחשוב.
- לא לנסות ללמד ולהטיף לאחרים גם אם יש לך את הביטחון שאת יודעת מה טוב עבורם. רק אם פנו אלייך וביקשו את עצתך , נסי לעזור בצניעות.
- אם את מרגישה שטעית, תתנצלי. אם את מתלבטת זה צעד אחורה בתהליך שלך. אם בחרת שלא להתנצל בסוף, הלכת שני צעדים אחורה בתהליך לשחרר את האגו.